ב ר י   פ ר י ג ת
סופר ומתשבץ
ס י פ ו ר   ק צ ר    ל נ ו ע ר


סיפור קצר שפורסם בשבועון לנוער ראש 1                                                     חזרה למסך הקודם


ה כ ת ו ב ת   ע ל    ה ק י ר

ליאור צלצל בפעמון. אמא של רונן פתחה לו את הדלת ורונן הגיח מחדרו בחיפזון וטפח על שכמו של האורח.
"יופי שבאת," קרא. "יש לי סרט אקשן פגז מהספרייה. מיליון וחצי יריות. ראיתי בקרוב של הסרט ונגנבתי. הגיבור לא מפסיק ללחוץ על ההדק. אתה תתמסטל מהסרט."
"אבל רונן," התערבה אמו. "הבטחת שתסדר את החדר שלך."
"לא הבטחתי. את רצית. התחלתי רק בגלל שנדנדת לי," הצריד רונן את קולו. "וחוץ מזה, תמיד אפשר לגמור לסדר בפעם אחרת. בוא ליאור, לווה אותי. הייתי בדיוק בדרך למטה."
"לאן למטה?" תמה ליאור.
"לדואר. זה ייקח חמש דקות."
"אני משתגע ממך," נשף ליאור כשירדו במדרגות. "כמה מכתבים אתה שולח ביום אחד? והכל למתכתבות שלך."
"ההתכתבות זה שיא הכיף," קבע רונן. "מה יכול להיות גנוב יותר מלכתוב למישהי שאני לא מכיר ולא ראיתי אף פעם? כל אחת עם האהבות והשנאות שלה. עם הזמר שהיא נטרפת עליו ועם הספורט בו היא עוסקת. עם המסיבות שהיא הולכת אליהן והכיופים שלה. הכל. וכשמישהי נמאסת, אני סוגר את הברז ופותח קו חדש למישהי שאני שולף מהמדור למתכתבים בעיתון. הבולים על חשבון הוריי והתענוג כולו שלי."
"זה באמת נשמע מדליק," הסכים ליאור והביט בעצב אל ערימת המעטפות שביד חברו.
"וזה כל כך פשוט. לא צריך להיות עגנון בשביל להתכתב," אמר רונן. "תגיד, ליאור. אם אתה נדלק, למה שלא תכתוב בעצמך למישהי?"
"אני?" נרתע ליאור. "אתה מכיר אותי, רונן. המורה לספרות נותנת לי שישים מינוס רק מרחמים. לדעתה הניסוח שלי לא רק אפס אלא מתחת לאפס המוחלט. אני צריך שנה בשביל לנסח עמוד בודד. עד שאגמור מכתב אחד, המתכתבת שלי תזדקן. לא תודה."
"בחייך, ליאור," צחק רונן. "אל תנפח ת'שכל. זה פשוט כמו שתיים ועוד שתיים. לכתוב מכתב לוקח חמש דקות ברוטו. הנה, הגענו. היי, מה דעתך? שלשל את המעטפות שלי במקומי ואולי זה יכניס לך קצת חשק."
ליאור צחק במבוכה ועשה זאת. השניים החלו לצעוד חזרה.
"אתה יודע מה?" קפץ לפתע רונן. "יש לי אחלה רעיון. אני אלמד אותך להתכתב. תראה בעצמך כמה שזה פשוט. בוא, נבחר מישהי מהעיתון ואעזור לך לכתוב אליה. השאר כבר ימשיך אוטומטית. מה אתה אומר? תעשה כבר כן עם הראש. נו? יופי."
"אבל מה עם הסרט?" מחה ליאור וסימן באגרופיו גיבור דמיוני יורק אש מתת-מקלע.
"הסרט לא יברח," אמר רונן. "אני גם בטוח שהוא דומה כשתי טיפות גשם לזה שראינו אצלך שלשום."
השניים נכנסו אל חדרו של רונן. רונן שלף את הגיליון החדש של שבועון הנוער והחל לדפדף בו עד שהגיע למדור ההתכתבויות. "הנה, מיד אמצא לך אחת ש..." אמר בהתלהבות.
"בחיים שלך לא," התנגד ליאור.
"אבל יש לי ניסיון לראות מיד עם מי מעניין להתכתב," טען רונן. "אני אף פעם לא מפספס."
"לא, תודה," חטף ממנו ליאור את העיתון. "אני אבחר אותה בעצמי." תוך כדי דיבור החל לרפרף במהירות עצומה על המודעות. פעמיים שלוש האט אך המשיך, עד שלקראת הסוף בלם בבת-אחת וקרא בעיון מודעה מסוימת.
"אני לוקח את זו," החליט והושיט את הגיליון אל רונן. הלה עיין במודעה והרים את עיניו בתימהון.
"מה כל כך מיוחד בה?" שאל.
"העיניים היפות שלה," התרגז ליאור. "מה 'כפת לך? בחרתי בה וזהו. מה עכשיו?"
רונן משך בכתפיו והושיט לו דף מוארך. "מה אתה רצה לכתוב לה?" שאל. "תתחיל ואני אדריך אותך."
לאחר כרבע שעה היה המכתב מוכן. רונן עיין בו ועיווה את פניו בשאט נפש.
"קטסטרופה," נאנק. "לא הבנת את הכוונה. הנה, נסה שוב ותשתדל לשפר את הנושאים לפי איך שאגיד לך."
המכתב השני נראה גרוע מקודמו. במכתב השלישי חל שיפור, אך עדיין היה בלתי נסבל מבחינתו של רונן.
"ייקח לך שנה עד שתוציא מכתב מינימלי," אמר בקוצר-רוח. "והרי מכתב הבכורה הוא החשוב מכולם. אם לא תכתוב משכנע, לא תקבל תשובה בכלל."
"אמרתי לך שחבל על הזמן," השיב ליאור.
"אבל מה כל כך מסובך לכתוב?" התרגז רונן שראה את רעיונו הולך ונמוג. "אתה יודע כמה פעמים כתבתי אני מכתב ראשון בתשובה למודעה בעיתון?"
"אז יש לי בשבילך רעיון," חייך ליאור. "תכתוב עוד אחד. כן, למה לא? תכתוב אתה בשבילי."
"נפלת על הראש? איזו מין חוכמה זו?" נדהם רונן. ליאור דווקא התעקש עד שרונן נכנע והתיישב לכתוב. תוך חמש דקות היה המכתב מוכן.
"קדימה, תעתיק אותו!" מחה רונן את הזיעה מפניו.
"בשביל מה?" פיהק ליאור. "המכתב נראה ככה יופי. ממילא היא לא מכירה את כתב-היד שלי. נשלח אותו בדיוק איך שהוא. תכניס למעטפה ותרשום את הכתובת. לא את שלך. את שלי! מחר אני אשלם לך על הבול."
"עזוב שטויות. על חשבון הוריי." צחק רונן והדביק את המעטפה. באותו ערב בדרכו הביתה שלח ליאור את המכתב אל מיטל כשליבו הולם בהתרגשות. אחר כך ספר את הימים, אף שרונן הזהירו ששמונים אחוז שלא יקבל בכלל תשובה. ליאור חשב אחרת והיה משוכנע במאה אחוז שיקבל מכתב.
עברו למעלה משלושה שבועות ומכתב תשובה ממיטל הגיע אל ביתו. באצבעות רועדות קרע את המעטפה והביט במכתב. המכתב היה כתוב במעבד תמלילים בניגוד לכתובתו שעל המעטפה שנכתבה בכתב-יד. המכתב היה מקסים וחימם את ליבו. מיטל סיימה בתקוה שיישב מיד לכתוב.
לכתוב? כעת הבין עד כמה שגה כשלא העתיק את המכתב בכתב-ידו. מיטל תבחין מיד בהבדלים בכתב-היד. וחוץ מזה, אם יכתוב בעצמו, יתקבל מכתב עלוב, לא מאותו סוג שמיטל מצפה לקבל ממנו. בחוסר ברירה טילפן לרונן, סיפר לו במה מדובר וביקש לבוא אליו ולנסח מכתב תשובה. רונן הסכים מיד.
הבעיות החלו כשליאור סירב לתת לרונן לקרוא את מכתב התשובה.
"זה מכתב אישי אליי," טען. "גם אני לא קורא מכתבים שמגיעים אליך."
"נורא מצחיק," רטן רונן. "מה אתה משווה? הרי אני צריך לכתוב את התשובה."
"אני אגיד לך בקווים כלליים מה לכתוב."
"והמכתב יראה כמו טלפון שבור," פסק רונן. "אם אתה רוצה לעשות צחוק מעצמך, אז בבקשה."
ליאור חשב מהר והגיע למסקנה שהוא נזקק לרונן ולא להפך ולכן אין לו ברירה. בחוסר רצון בולט נתן לרונן לקרוא את המכתב. רונן הביט במכתב והעיר שאף מתכתבת שלו לא כתבה לו מעולם מכתב אישי במעבד תמלילים. אחר כך קרא וכשסיים, פלט שריקת התפעלות.
"שמע, קלעת בול, ממזר בר-מזל שכמוך," אמר בהערכה. "חתיכת מתכתבת תפסת לך. היא כותבת משגע. כל כך הרבה רגש במכתב אחד. נו, תגיד מה אתה רוצה לענות לה. אני כבר מתיישב לכתוב." והוא כתב. ליאור שלח וקיבל תשובה וחוזר חלילה. ההתכתבות עלתה על פסים שגרתיים ושני הנערים חיכו למכתבי התשובה בקוצר-רוח. עד מהרה גילה רונן שהוא נהנה מההתכתבות של ליאור יותר מההתכתבויות הפרטיות שלו.
היו גם ספיחים להתכתבות, כשרונן הוסיף קטעים בעצמו ומשלו. פעם לא התאפק ושאל בכתב מדוע מיטל כותבת מכתבים במעבד תמלילים והאם לדעתה אין זה יוצא דופן? בתשובה לשאלה ענתה מיטל - 'ראשית, אני אוהבת להיות מיוחדת ויוצאת דופן. שנית, אם אתה דווקא רוצה לדעת, אני מקלידה במעבד תמלילים מפני שכתב-היד שלי בלתי קריא לחלוטין וחבל לי על העיניים שלך. לא תמיד היה לי כתב-יד כזה. פעם הוא היה אפילו יפה פלוס, אבל בעקבות מחלה קשה שעברתי לפני שנתיים, אני מתקשה לכתוב כמו פעם.'
רונן וליאור קראו את תשובתה במבוכה וירדו מהנושא. בהזדמנות אחרת מצא רונן סיבה לרדת על חברו כשבאחד המכתבים נכתב ברגע של אמת - 'ליאור, אתה היחיד שאיתו אני מתכתבת. מכל אלו ששלחו לי תשובות, בחרתי בך. המכתב הראשון שלך הכי הרשים אותי ואני שמחה שצדקתי.' ובהמשך הוסיפה - 'אמי טוענת שכתב-היד שלך מראה על אדם מעניין ובעל כושר יצירה.'
"גם כן טיפוסית," גיחך רונן. "נותנת לאמא שלה לקרוא את המכתבים." הגיחוך הפך לצחוק כשרונן המשיך - "ראית איזה מחמאות אני מקבל ממנה למרות שאתה מתכתב איתה? היי, אל תיעלב. סתם התלוצצתי. לא חסרות לי מתכתבות."
ואיך שאמר זאת, נזרע זרע הפורענות בליבו של רונן. מכתביה של מיטל הפכו עבורו לאתגר והוא חיכה להם יותר מאשר לכל מכתב אחר. יום אחד, בעקבות רעיון של רונן, הציע ליאור למיטל להחליף תמונות. ליאור שלח את תמונתו, קיבל את תמונתה וסירב להראותה לחברו. רונן התחנן והפציר בליאור אך לשווא. ליאור טען שקיבל את התמונה באופן אישי ורונן יכול להמשיך לכתוב את המכתבים גם בלי לראות את התמונה. רונן נתקף קינאה עזה ואפילו איים להפסיק לכתוב עבור ליאור. ליאור לא נכנע ואיכשהו התגברו על התקרית וחזרו לשגרת ההתכתבויות.
אך עמוק בליבו חש רונן שההונאה עברה את הגבול וידע שלא יוכל להמשיך בשיטת ההתכתבות הזו. הוא נהנה לכתוב אל מיטל ונהנה מתשובותיה, אז מדוע שיזדקק לשמו של ליאור על המעטפות? ערב אחד, בעיצומו של התקף דיכאון עצבני, ישב וכתב מכתב למיטל וסיפר לה את כל האמת עליו ועל ליאור. בכשרון רב תאר את מצוקתו ולבטיו באשר לשקר שהאכילו אותה. כתב לה עד כמה נהנה הוא עצמו ממכתביה. בסיום המכתב הציע לה שימשיכו להתכתב שניהם ללא מתווך. כשהלך לשלוח את המכתב, חש כגנב ומועל באמון חברו הטוב, אך דעתו היתה נחושה והמכתב שולשל לתיבת המכתבים.
עברו שלושה שבועות ויותר. ערב אחד הופיע ליאור בביתו של רונן ונראה חסר מנוחה ולחוץ. ביקש לדבר איתו באופן פרטי והשניים הסתגרו בחדרו של רונן.
"כולי אוזן," אמר רונן בסקרנות. "פתח באש."
"אם היה לי פה תת-מקלע, היית רואה איך אני פותח באש," אמר ליאור כשרצח בעיניו. "חלאה אכולת ריקבון שכמוך! יהודה איש קריות! איך העזת לעולל לי דבר כזה?"
"מה עשיתי?" היתמם רונן אך הפחד שפע מעיניו.
"אתה יודע כמה חשובה לי ההתכתבות עם מיטל," נהם ליאור. "חשפת את הסוד שלי. כתבת לה שאתה מחבר את המכתבים במקומי. עשית ממני צחוק. הפכת אותי לתולעת חסרת חוט שידרה. רצית להתכתב איתה בעצמך, מה? יא חתיכת זבל אורגני! עכשיו מיטל נעלבה והחליטה שהיא לא מעונינת לא בך ולא בי. ביקשה שאני גם אמסור לך את זה, אם אתה עדיין מחכה לתשובה ממנה. חולירע דפוק עם מצפון של אמבה! בגללך הפסדתי את המתכתבת היחידה שלי."
"ואתה בא אלי בטענות, מה?" החל רונן להתאושש. "המתכתבת שלך? לא כתבת לה אפילו מכתב אחד. אני התכתבתי איתה. אני עשיתי הכל, ומה עשית אתה? אז נמאס לי. כמה זמן, אתה חושב, אני מסוגל לכתוב תחת שמך? אם אתה רוצה מתכתבות, תתכתב איתן בעצמך ורד ממני."
"זה רעיון מצוין," נשף ליאור. "אני בהחלט אעשה את זה. אני אשב כבר הערב ואכתוב לה מכתב בעצמי. חבל שלא ידעתי שזו הרגשתך בנושא. יותר אני לא צריך ממך טובות. עם קצת מאמץ אצליח לכתוב לא פחות טוב ממך והמכתב יביע בדיוק את מה שאני מרגיש."
"בבקשה," צעק רונן. "תכתוב לה. היא בחיים לא תענה לך. אולי אז תעריך יותר את מה שעשיתי בשבילך."
"עשית בשבילי? הרסת אותי! להבא תתרחק ממני, אחרת תחטוף מה שמגיע לך. הבנת?" איים ליאור. רונן הביט בחברו הבריון והתכווץ בלי להוציא הגה נוסף. ליאור עזב בטריקת דלת.
אותו ערב ישב ליאור שעה ארוכה וניסח מכתב למיטל. הרבה טיוטות השליך עד שהיה מרוצה. כתב עד כמה הוא מצטער שהכאיב לה. מעולם לא התכוון לפגוע בה. פחד שמכתב פרי עטו יגרום לה לדחייה ולכן פנה אל חברו לעזרה. התנצל על איכות המכתב הנוכחי, אך הבטיח לה שהפעם המכתב הוא שלו באופן בלעדי וכך יהיו גם הבאים. קיווה שתסלח לו ותמשיך להתכתב איתו.
כששלח את המכתב, לא האמין שיקבל תשובה, אך זו הגיעה ומהר. מכתבה של מיטל היה הפעם קצר וקולע. כתבה לו שנהנתה ממכתבו האחרון הרבה יותר מקודמיו ושהיא סולחת לו ומבינה אותו. מאידך, זהו מכתבה האחרון ויותר לא תכתוב לו, אז מוטב שלא יתאמץ ולא ינסה לכתוב לה שוב.
ליאור לא כתב יותר אך לא שכח. בילה את הערבים בקריאה אינסופית של מכתביה והגעגועים קרעו את ליבו. גם הפעם היה זה רונן שפתר לו את הבעיה. לאחר מספר שבועות של ברוגז, התפייסו השניים.
כששמע רונן על לבטי חברו, שלף מיד רעיון.
"שמע, אם מיטל מסרבת להמשיך ולהתכתב איתך, למה שלא תנסה לשכנע אותה לשנות את דעתה?" הציע לליאור.
"איך אשכנע?" שאל ליאור בהתמרמרות. "גם אם אני אכתוב אליה, מיטל לא תענה לי."
"סע אליה, היפגש איתה ונסה לשכנע אותה בשיחה פנים אל פנים," יעץ רונן.
"השתגעת? לעמוד מולה? בחיים לא יהיה לי אומץ," הסמיק ליאור הגברתן. "מבט אחד מעיניה ואהפוך לאילם כמו דג."
"זה רק נדמה לך," צחק רונן. "ככה זה בשנייה הראשונה. אחר כך תפשיר והכל יהיה בסדר."
וכשישב ליאור באוטובוס הבינ-עירוני בדרך למיטל, עדיין לא היה בטוח שעשה את המעשה הנכון. קילל בליבו את הרעיון של רונן ואת טיפשותו שלו כשהשתכנע. העיר הזרה הפחידה אותו, מה גם שהסתבך כהוגן עד שמצא את הרחוב בו גרה מיטל. כעת עמד מאחורי דלת הכניסה, הקשיב לנגינת הפסנתר הבוקעת מהדירה והתקשה להרים את ידו ולצלצל בפעמון.
אמא של מיטל פתחה לו את הדלת.
"שלום," אמר בקול רפה והביט בקצות נעליו. "מיטל בבית?"
"כן. היא מנגנת עכשיו. מי אתה?"
"שמי ליאור. אני המתכתב שלה," הסביר.
"אה, זה אתה? נעים מאוד. מיטל יודעת שאתה צריך לבוא?" תמהה האם. "לא חשוב. בוא תיכנס. מיד אודיע לה." הכניסה את ראשה לחדר בדירה והודיעה - "מיטל, תפסיקי רגע לנגן. לא תנחשי מי בא לבקר אותך. זה ליאור, המתכתב שלך."
מנגינת הפסנתר נקטעה באמצע ולרגע השתררה דומייה.
"אני לא רוצה להיפגש איתו. תגידי לו שילך," שמע ליאור לראשונה את קולה הפסקני של מיטל. הקול העביר בו צמרמורת של עונג אך רגליו הפכו למים.
"מיטל!" פרצו המילים מגרונו. "אל תידחי אותי שוב. עשיתי דרך ארוכה כדי לראות אותך. תני לי רק הזדמנות אחת."
"בסדר," שמע את קולה לאחר היסוס ארוך. "עדיין אני חושבת שיותר טוב שהיית הולך, אבל אתה יכול להיכנס."
ליאור הצליח להניע את רגליו וצעד קדימה. בפתח החדר עצר, הביט בנערה היושבת אל הפסנתר והפחד חנק את גרונו. הביט ולא הצליח להוציא הגה מפיו. פתאום היה הכל ברור לו.
מיטל היתה עיוורת.

                                                                                                                                חזרה למסך הקודם